בית המשפט דחה עתירת משלח בינ"ל הטען להתיישנות

חברת השילוח עתרה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות - אי- מתן הודעה במועד על הנזק הנטען והיותה פטורה מכל חבות החורגת מעל סכום התקרה שנקבע בחוזה; שופט בית משפט השלום בת"א פסק כי יש להחיל את הוראות הדין הכללי לעניין התיישנות התביעה, כלומר 7 שנים מיום הולדתה של העילה. מכאן, שהתביעה טרם התיישנה
 
במהלך שנת 2001 הוגשה תביעה נגד חברת השילוח ונגד חברת הביטוח בה עתר לחייבם בתשלום של 410,000 ₪. בכתב התביעה נטען כי התובע, לינדה טרבייה, התקשר עם חברת השילוח בחוזה "Door To Door" להעברת סחורה מישראל ליוסטון- ארה"ב תמורת סכום של 7300$. לטענת התובע, ב-15.01.01 נודע לו כי המשלוח הגיע לארה"ב, אולם לאחר בדיקה נתגלה שבמהלך ההפלגה נגרמו למשלוח נזקים חמורים. שמאי אשר בדק את המשלוח העריך את הנזקים שנגרמו למשלוח במהלך ההפלגה בסכום של 50,000$.עוד נטען כי על מנת לקבל את מסמכי הביטוח והמשלוח מידי חברת השילוח, נאלץ התובע לשלם סכום נוסף של 30,000$, אשר לא הוסכם עליו בחוזה.
 
חברת השילוח העלתה מספר טעמים חלופיים להתיישנות התביעה: ראשית, על פי סעיף 6 (5) לשטרי המטען היה על התובע להגיש תובענה תוך תשעה חודשים מהיום בו נמסר המטען לידי נציגו ביוסטון. שנית, על פי שטרי המטען הנהוגים ו/או על פי הנהוג בכללי BIFAהאנגלים, תקופת ההתיישנות הנהוגה בהובלה ימית הינה בת שמונה ולחילופין תשעה חודשים. שלישית, על פי סעיף III6 לאמנת האג המצוייה בתוספת לפקודת הובלת טובין בים, התיישנה התביעה תוך שנה מהמועד בו נמסר המטען לידי נציג התובע ביוסטון. משלא הוגשה התביעה בתוך תקופת ההתיישנות דינה להידחות מחמת פקיעת זכות התביעה.
 
בנוסף טענה חברת השילוח כי הן לפי סעיף III6 לפקודה והן לפי סעיף 6(4) לשטרי המטען, היה על התובע ליתן הודעה על הנזק, שלטענתו נגרם, תוך שלושה ימים מהמועד בו הועברו הטובין לנציגי התובע בנמל היעד. זאת ועוד, בפסקה 16 לחוזה הסכימו ביניהם הצדדים כי כל תביעה בנוגע לנזק נטען תוגש תוך שלושים יום ממועד הגעת הסחורה ליעדה, ובכל מקרה לפני הכנסת המטען לאחסנה. לטענת חברת השילוח, הודעה שכזו לא ניתנה וכי דבר קרות הנזק הנטען נודע לה לראשונה עם קבלת כתב התביעה. אי-מתן הודעה במועד, פוטר את חברת השילוח מכל חבות למשיבה.
 
חברת השילוח טענה כי לאור פסקה 15 לחוזה, פטורה היא בכל מקרה מכל אחריות לנזק מעבר לסכום התקרה שהוסכם, אשר (לפי חישוביה) הינו לכל היותר 1165$ לכל המטען.
 
לטענת התובע, המדובר הוא בהסכם הובלה מסוג "Door To Door", מכאן, שאין להחיל על המקרה דנן הוראות הנוגעות להתיישנות התביעה בהובלה ימית, כי אם יש להחיל את הוראות הדין הישראלי לרבות חוק ההתיישנות, שלפיו טרם חלפה תקופת התיישנות. עוד טען התובע כי בהסכם הובלה מסוג זה, נמשכת אחריותה של חברת השילוח עד למסירת הטובין לביתו של התובע. לכן, כל עוד לא נמסר המטען לבית הלקוח בארה"ב, לא סיימה חברת השילוח את תפקידה ומרוץ ההתיישנות טרם החל.
 
כתב התביעה של התובע כלל שתי עילות: העילה הראשונה עניינה הנזקים שנגרמו למטען; העילה השנייה עוסקת בסכום הנוסף (30,000$), אשר נגבה ממהתובע בניגוד להוראות ההסכם. עילה זו האחרונה מבוססת על הוראות הדין הישראלי הכללי ועל הוראות ההסכם עליו חתמו הצדדים ואין כל קשר בינה לבין אחריותה (הנטענת) של חברת השילוח כמוביל ימי. לצד טענות אלו הוסיף התובע וציין כי טענות חברת השילוח בדבר אי מתן הודעה במועד כמו גם בדבר סכום הפיצוי המירבי שנקבע בחוזה, הינן טענות המחייבות בירור עובדתי.
 
שופט בית משפט השלום בתל אביב, השופט מאיר יפרח, פסק לפני ימים אחדים כי יש להחיל את הוראות הדין הכללי לעניין התיישנות התביעה, כלומר 7 שנים מיום הולדתה של העילה. מכאן, שהתביעה טרם התיישנה.
 
השופט יפרח קבע כי משטר ההתיישנותן של תובענות כלפי מוביל ימי מצוי בהוראת סעיף III6 לתוספת לפקודה. ההוראה פוטרת את המוביל וכלי השיט מאחריות כלשהי לגבי הטובין אם לא הוגשה תובענה תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו היו אמורים הטובין להימסר. הפטור מאחריות הוא למוביל ולכלי השיט.
 
"האם חברת השילוח בעניינו חוסה תחת ההגדרה "מוביל"? תשובה חיובית לשאלה זו תעניק פטור לחברת השילוח במידה וחלפה שנה כמצוין לעיל. אך גם אם תהא התשובה שלילית עדיין יש לבחון האם התיישנה התביעה מכוח תניה מסוימת בחוזה". בהקשר לכך ציין השופט כי "מוביל" לצורך הפקודה "כולל את הבעלים או את שוכר כלי השיט המתקשר בחוזה הובלה עם שוגר הטובין". כאמור, חברת השילוח הינה חברת שילוח בינ"ל אשר התקשרה בחוזה עם התובע לצורך שיגור הטובין של זו האחרונה. בפסקה הראשונה לחוזה נאמר כי חברת השילוח אינה משמשת מוביל. בנוסף, משטרי המטען עולה כי חברת השילוח שימשה שוגרת הטובין.
 
"המסקנה הנדרשת היא כי לכאורה, חברת השילוח אינה "מוביל" כהגדרתו בתוספת לפקודה ולכן, אין מקום להחלתה של הפקודה ושל דין ההתיישנות המוסדר בה בסוגיה זו. אף הוראות החוזה שבין בעלות הדין אינן כוללות כל הוראה שעניינה התיישנות. אכן, חברת השילוח חפצה לסמוך על כללי BIFAאלא שהוראות אלה לא הובאו בפניי ולא ידעתי על שום מה תהא להן תחולה בענייננו", קבע השופט.
 
עוד נפסק כי בהקשר לטענותיה הנוספות של חברת השילוח בדבר אי מסירת הודעה במועד והיקף הגבלת האחריות, הריהן טענות עובדתיות מובהקות, הטעונות בירור והוכחה במהלך המשפט ולא ניתן להכריע בהן בשלב כה מוקדם של הדיון.
 
על כן, התביעה נדחתה על הסף והבקשה נדחית.