המכס חילט, הספריה הלאומית קיבלה, והספרים יוחזרו לבעליהם

הפעם נספר לכם על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בפרשת סדקה נ׳ מדינת ישראל והספרייה הלאומית  [ת״א (ירושלים) 24394-02-19 שאול סדקה נ׳ מדינת ישראל]. פסק הדין עוסק בשאלות עקרוניות של זכויות קניין, סמכויות רשויות המדינה, ומעמדן של מוסדות תרבות ציבוריים. המקרה, שתחילתו בהחרמת אוסף ספרי קודש עתיקים על ידי המכס, מעלה לדיון את גבולות כוחן של רשויות המדינה והספרייה הלאומית אל מול זכויותיו של הפרט, ומדגיש את חשיבות ההגנה על קניינו של אדם גם כאשר מדובר בנכסים בעלי ערך תרבותי והיסטורי. משרדנו באמצעות הח״מ עו״ד גיל נדל ועו״ד רנון גורן ייצגו את התובע.

שאול סדקה, התובע, עלה לישראל מלונדון בשנת 2016, ושלח עמו 1,130 ספרי קודש עתיקים, שנאספו על ידי בני משפחתו במשך דורות. הספרים נשלחו באמצעות משלח, אך הוכנסו למכולה של עולה חדש אחר, דניאל זיבלי, מבלי שזיבלי ידע על כך. עם הגעת המכולה לישראל, עורר המשלוח את חשד המכס, אשר החליט לחלט את הספרים ולהעבירם לספרייה הלאומית. התובע לא קיבל הודעה על החילוט, ולאחר חקירה פרטית שערך, גילה כי הספרים מצויים בספרייה הלאומית.

פניותיו של התובע לספרייה הלאומית לקבלת מידע על הספרים נענו בשלילה או בדחייה, בטענה כי טרם הסתיים הקטלוג או כי הבקשה חורגת ממסגרת חוק חופש המידע.

התובע הגיש תביעה לבית המשפט, בה עתר להשבת הספרים או לחלופין לפיצוי כספי בגין שווים (כ-450,000 שקל). המדינה טענה כי התובע אינו הבעלים, כי החילוט וההחרמה נעשו כדין, וכי חלף המועד החוקי להגשת תביעה להחזרת תפוס. במהלך ההליך, המדינה ביקשה דחיות לצורך מיצוי חקירה פלילית, אך בסופו של דבר, לאחר השלמת החקירה, הודיעה כי היא מסכימה לבטל את החלטת החרמת הספרים ולהשיב לתובע 966 ספרים שנקלטו בפועל בספרייה הלאומית. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין חלקי. עם זאת, הספרייה הלאומית עמדה על טענותיה כי הספרים הוקנו לה כדין, וכי אין היא מחויבת להשיבם.

הספרייה הלאומית טענה, בין היתר, כי התובע לא הוכיח את בעלותו, וישנם גורמים נוספים הטוענים לבעלות. הספרייה גם טענה כי הבעלות עברה למדינה כדין לפי פקודת המכס, והועברה לספרייה הלאומית כשהיא נקייה מכל זכות אחרת. עוד טענה הספריה שמדובר ב״מעשה עשוי״ - כלומר, לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו לאחר שהספרים הועברו לספרייה. הוסיפה וטענה הספריה כי הספרים מהווים ״קניין תרבותי״ או ״חומר ארכיוני״, ולכן יש להעדיף את זכות הציבור לשימורם בספרייה הלאומית על פני זכות הקניין של התובע. עוד נטען כי הספרייה השקיעה משאבים בתחזוקת הספרים, חיטוי, קטלוג ואחסון, והוצאות אלו מהוות תמורה מספקת להעברת הבעלות, גם אם לא שולמה תמורה כספית ישירה. כמו כן טענה הספריה כי לבית המשפט אין סמכות עניינית להורות על הוצאת פריטים מהספרייה הלאומית, שהיא בגדר ״ארכיון ציבורי״ ללא אישור גנז המדינה.

לקריאת המאמר המלא כנסו לגיליון אוגוסט של מגזין PORT2PORT.