לשכת הסחר האמריקאית - השדולה האפקטיווית ביותר כיום בארה"ב

היא מוציאה 53 מיליון דולר בשנה על שתדלנות ונלחמת ברגולציה ובזכויות הצרכנים. לשם כך הכל כשר, כולל תביעות משפטיות נגד גופי ממשל, תרומות לפוליטיקאים ואפילו הרצת מועמדים מטעמה

עם הכנסה שנתית של 135 מיליון דולר מדמי חבר של 3 מיליון חברות ובתי עסק, ועם הוצאה שנתית של 53 מיליון דולר לשתדלנות, לשכת המסחר האמריקאית (US Chamber of Commerce) היא כיום השדולה האפקטיווית ביותר בארה"ב.

את משנתה הסדורה נגד רגולציה, נגד זכויות צרכנים ונגד זכויות משקיעים היא דוחפת באגרסיביות לא רק באמצעות מסעות שכנוע והסברה, תרומות לפוליטיקאים שמרנים והרצת מועמדים מטעמה, אלא גם באמצעות תביעות משפטיות נגד גופי ממשל. כך למשל היא תבעה לאחרונה את נציבות ני"ע (SEC) על שהורתה לקרנות נאמנות, לכאורה תוך חריגה מסמכות, למנות יו"ר דירקטוריון עצמאי מההנהלה - והפסידה.

פערי מידע בין סוגי המשקיעים

ביום שלישי האחרון, בבית משפט פדרלי בדרום מנהטן, כיכבה הלשכה שוב, הפעם כתומכת נלהבת בבקשתה של חברת התוכנה סיבל סיסטמס למחוק על הסף תביעה שהגיש נגדה ה-SEC בגין הפרת Regulation FD. האותיות FD הן ראשי תיבות של Fair Disclosure, גילוי הוגן.

מטרת רגולצית FD, שה-SEC אימץ באוקטובר 2000, היא לצמצם את פערי המידע בין משקיעים מוסדיים גדולים ומשקיעים פרטיים קטנים. לטענת ה-SEC, סמנכ"ל הכספים של סיבל מסר למשקיע מוסדי, בשיחת "אחד על אחד", ולמספר משקיעים מוסדיים, בארוחת ערב למוזמנים בלבד, מידע מהותי חדש, שהחברה לא טרחה לדווח עליו לכלל ציבור המשקיעים תוך פרק זמן סביר. מייד לאחר הפגישה, הזרימו המשתתפים בה ביקושים למנייה שהקפיצו את מחירה ב-8% במחזור חריג.

בבקשתה למחיקת התביעה, טוענת סיבל כי המידע שמסרה בפגישות הפרטיות לא היה שונה מהותית מהמידע שהיה ברשות הציבור באותה עת. בנוסף, היא טוענת כי רגולצית FD סותרת את החוקה, ולכן אסור לאכפה.

בטענה השנייה תומכת לשכת המסחר. בתצהיר שהגישה לבית המשפט כותבת הלשכה כי "רגולצית FD מחייבת מנהלי חברה נסחרת לא לשתף איש במידע מהותי או לשתף בו את כלל הציבור. האפשרות הראשונה מדכאת חופש ביטוי; השנייה כופה התבטאות לא רצויה. רגולציה FD פוגעת לכן בחופש הביטוי של מנהלי החברה המעוגן בתיקון הראשון לחוקה".

את סיבל מייצגת פרופסור קת'לין סאליבן, מומחית למשפט חוקתי, מביה"ס למשפטים של אוניברסיטת סטנפורד השוכנת בסמוך למרכזה של סיבל בעמק הסיליקון. כדי להפריך את הטענות החוקתיות של סיבל, הצטייד ה-SEC בתצהיר שכתבו 22 פרופסורים ידועי שם למשפטים, לרבות ג'ואל זליגמן, דיקאן ביה"ס למשפטים באוניברסיטת וושינגטון.

הדיון בבית המשפט והפרשנויות סביבו שופכים אור נוגה על שלושה מאפיינים של שוק המניות הישראלי המדירים רגלי משקיעים פרטיים ממנו: מפגשים סגורים עם משקיעים מוסדיים המקפיצים את מחיר המנייה ב"שידור חי", שיחות ועידה עם משקיעים מוסדיים לסיכום תוצאות רבעוניות שאינן נגישות לציבור והעדר חובת דיווח מקיפה על עסקות נושאי משרה בכירה במניית החברה.

"אני מניח שהמוזמנים לפגישות הסגורות לא היו טורחים להגיע אליהן, אלמלא ציפו שיוגשו שם פיסות מידע טריות", אמר השופט ביום שלישי, אך לא הפגין נכונות יתרה לקבל את טענת ה-SEC כי הקפיצה במחיר המנייה לאחר המפגשים מוכיחה כי המידע שנמסר בהן היה מהותי וחדש. בין אם הקפיצה מהווה הוכחה ובין אם לא, ברור כי מפגשים סגורים המביאים לתגובה שוק פוגעים באמון המשקיעים בהגינות המסחר.

תופעה מוכרת בישראל
התופעה שבה מחיר המנייה מגיב במחזורים ערים לתכנים המועברים במפגש סגור, מבלי שהחברה טורחת לעדכן בהם את הציבור, נפוצה ומוכרת בישראל. רשות ני"ע נותרת בדרך כלל אדישה, ורק כאשר מידע מהותי שנמסר בפגישה הסגורה דולף לעיתונות היא מורה לחברה לפרסמו בדיווח מיידי. זאת על בסיס עיקרון כללי, שלדעתה נובע מחוק ני"ע, כי "תאגיד אינו רשאי למסור לציבור מצומצם מידע מהותי החייב בדיווח, אלא לאחר שהמידע הובא לידיעת הציבור בדיווח מתאים".

אך מה לגבי מידע מהותי שאינו חייב בדיווח מיידי - כמו זה שסיבל שיחררה סלקטיבית - אך גורם לחוסר שוויון במידע הפוגע באמון המשקיעים? לשאלה מדוע לא יזמה רגולציה FD בישראל, מפנה הרשות באורח תמוה להנחיה מיוני 2004, שבה נזפה בחברה שמסרה מידע לאתר כלכלי שעה קלה לפני שדיווחה עליו לציבור באתר הרשות. זאת כדי שהעיתונאים יספיקו להכין מבעוד מועד כתבות שיועלו לאתר במקביל לדיווח החברה לציבור.

אולם אין דין עיתונאים כדין מוסדיים. בתצהיר שהכינו 22 הפרופסורים מודגש כי רגולציה FD לא סותרת את החוקה, בין השאר, משום שאינה מטילה מגבלות על שחרור מידע לציבור מצומצם של עיתונאים. ההגבלות הן רק על מסירת מידע לציבור מצומצם של אנליסטים ומוסדיים שפעילותם ממילא כפופה לפיקוח ה-SEC.

פלויד נוריס, פרשן כלכלי ב"ניו יורק טיימס", שמתח ביקורת על תצהיר לשכת המסחר, כתב כי "כתוצאה מרגולצית FD "אנו חיים בעולם שונה, המלא בחברות המכירות במחויבותן כלפי כלל ציבור המשקיעים ולא רק כלפי מיעוט מיוחס... שיחות ועידה שחברות היו מנהלות בעבר רק עם אנליסטים מוול סטריט יכולות להישמע היום על ידי כל מי שמעוניין להאזין להם". ואילו, כאן בישראל, לפחות 50 חברות, להערכת מנהל חברת לקשרי משקיעים, עורכות שיחות ועידה רבעוניות עם מוסדיים הסגורות בפני הציבור - והרשות אינה עושה דבר כדי לפרוץ דרכי גישה למשקיעים קטנים המעוניינים להאזין להם.

נוריס שאל בעוקצנות את המשפטן הראשי של לשכת המסחר, אם טיעון חופש הביטוי נגד רגולציה FD תקף גם לתקנות המחייבות אנשי פנים בכירים לדווח על עסקאות שביצעו במניות החברה בה הם עובדים. המשפטן ענה כי גם במישור זה ל-SEC אין נימוק משכנע להגבלת חופש הדיבור. משמח אם כך לדעת כי תקנות ני"ע בישראל מטילות חובות דיווח אלו רק על מנכ"ל ודירקטורים, אך לא על שאר נושאי משרה בכירה - לרבות סמנכ"ל כספים - כנדרש בארה"ב.

אולי זה נשמע מפתיע, אך השלטון בישראל מכבד את חופש הדיבור של ההון - המשתקף בזכות לנהל שיחות ועידה סגורות ולסחור בהסתר בני"ע של החברה - יותר מאשר השלטון בארה"ב. אולם האוטופיה של לשכת המסחר האמריקאית שקרמה עור וגידים בשוק ההון בישראל, נחשבת בארה"ב לקיצונית: אפילו השדולה היוקרתית של התאגידים הגדולים, Business Roundtable, הצהירה לקראת פתיחת הדיון המשפטי כי, לדעתה, ל"רגולציית FD הייתה השפעה חשובה וחיובית שהגבירה את אמון המשקיעים בשוק". פחות חופש דיבור יותר אמון משקיעים, זה מה ששוק מניות בריא צריך. השופט מקווה לפרסם החלטה בתוך 60 עד 90 יום.