בית המשפט: על המדינה לשאת בהוצאות בגלל אי מתן מידע

בית המשפט קבע כי היתה הצדקה להגשת העתירה על ידי החברה וכי המדינה לא מילאה אחר חובתה הקבועה בסעיף סעיף 7(ב) לחוק חופש המידע, המורה כי על הרשות הציבורית לקבל החלטה בבקשה לקבלת מידע ולהודיעה עליה למבקש ללא שיהוי


11:21 ,14.06.2020 מאת: עו״ד גיל נדל, עו״ד מורן עוז

במהלך שנת 2019, פנתה חברה העוסקת בתחום הציוד הרפואי למשרד הבריאות במספר בקשות לקבלת מידע בהתאם להוראות חוק חופש המידע, תשנ״ח –1998.

 

פנייתה האחרונה של החברה לקבלת מידע מכוח חוק חופש המידע, נתקלה בהתעלמות המדינה, כאשר התשובה היחידה אשר התקבלה מהמדינה התייחסה בכלל לבקשה קודמת של החברה. משהעמידה החברה את המדינה על טעותה, נמסר לה כי הבקשה תטופל. ממועד זה, פנתה החברה למדינה מספר פעמים נוספות בבקשה לקבלת מידע, אך נותרה ללא כל מענה מצד המדינה.  

 

משהמידע המבוקש לא התקבל אצל החברה על אף חלוף לוחות הזמנים הקבועים בחוק חופש המידע, ולאחר שהחברה המתינה פרקי זמן ארוכים עד מאוד, לא נותרה בידי החברה ברירה אלא לבוא בפני שערי בית המשפט המחוזי בירושלים בעתירה אשר הוגשה בדצמבר 2019.

 

רק בחודש פברואר 2020, כחצי שנה לאחר שפנתה החברה לראשונה למדינה, ורק לאחר שנאלצה החברה להגיש עתירה לבית המשפט, ביצעה המדינה את מסירת המידע לפי חוק חופש המידע.

 

נוכח מצב הדברים שפורט לעיל, הגישה החברה בקשה לפסיקת הוצאות לטובתה, במסגרתה היא טענה כי כאשר הרשות המנהלית היא זו שגרמה לכך שהוגשה העתירה המנהלית בשל כך שלא השיבה לבקשה לקבלת מידע לפי לוחות הזמנים הקבועים בחוק חופש המידע - יש להשית על הרשות המינהלית את הוצאות העתירה.

 

טענתה זו של החברה נסמכה על פסיקת בית המשפט בעת״מ (מחוזי-נצרת) 51410-06-13 שמואל אהרונסון עו״ד נ׳ עיריית נצרת (פורסם בנבו 29.10.2013), בו דן בית המשפט בשאלת פסיקת הוצאות לעותר בעתירה מינהלית שהוגשה לפי חוק חופש המידע. בית המשפט קבע כדלהלן: ״...כאשר היה בידי הרשות המינהלית לתת לעותר את הסעד המבוקש בלא שתוגש עתירה, ולא היה טעם ממשי שלא להיענות לבקשה, אין סיבה כי העותר יהיה זה שיישא בהוצאות העתירה״.

 

בנסיבות אלה, טענה החברה כי משהמידע המבוקש נמסר לידיה אך ורק לאחר ובשל הגשת העתירה, ראוי וצודק להשית את ההוצאות הכרוכות בהגשת העתירה וניהולה לחובת המדינה.

 

בית המשפט קבע כי הגשת העתירה על ידי החברה הייתה מוצדקת ואף הביאה לקבלת הסעד המבוקש, שהינו מענה לפנייתה של החברה קבלת מידע לפי חוק חופש המידע.

 

בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי קיימת הצדקה להשית על המדינה הוצאות בגין ניהול הליך זה. בית המשפט דחה את טענות המדינה כי העיכוב במענה לפנייתה של החברה נבע מכך שתפקיד הממונה על חופש המידע במשרד הבריאות לא היה מאויש כשנה וכי בשל כך הצטבר עומס רב. בית המשפט קבע לעניין זה כי הציפייה האלמנטרית מן הרשות היא כי התנהלות האדמיניסטרטיבית באיוש תפקידים תביא בחשבון את הוראות הדין הרלוונטיות.

בית המשפט אף דחה את טענת המדינה כי עצם הגשת מספר בקשות לפי חוק חופש המידע על ידי החברה גרם לה לבלבול וזאת נוכח התמשכות הטיפול בעניין גם לאחר שהחברה הבהירה למדינה כי נוצר אצלה בלבול.

 

בית המשפט קבע כי הייתה אפוא הצדקה להגשת העתירה על ידי החברה וכי המדינה לא מילאה אחר חובתה הקבועה בסעיף סעיף 7(ב) לחוק חופש המידע, המורה כי על הרשות הציבורית לקבל החלטה בבקשה לקבלת מידע ולהודיעה עליה למבקש ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה.

 

על כן, בית המשפט פסק כי על המדינה לשאת בהוצאותיה של החברה בסך של כ-5,000 שקל בצירוף סכום האגרה. (עת״מ 72192-12-19).

 

 

הסקירה לעיל הינה בבחינת תמצית. המידע הכלול בה נמסר למטרות אינפורמטיביות בלבד ואין במידע כדי להוות ייעוץ משפטי. לקבלת פרטים נוספים, אנא פנו לעו״ד גיל נדל - ראש תחום יבוא, יצוא וסחר בינלאומי במחלקת מיסים ותגמול בכירים. בדוא״ל  Gill.Nadel@goldfarb.com ו/או בטלפון 03-6089979.